טייטלבאום נ' חברת בעלי מקצוע נכסים 1997 בע"מ ואח'

פסק דין

1.המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") הגישה נגד המבקש, שהינו עורך דין במקצועו, תביעת נזיקין לפיצוי עבור נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין רשלנות והפר חובת זהירות מושגית וקונקרטית בעסקת רכישת נכס מקרקעין ממי שלא היו לו כל זכויות בו.

מדינת ישראל (להלן: "המדינה") היתה אף היא נתבעת בתיק, באשר יוחסה לה רשלנות שילוחית בגין פסיקתו של שופט שנתן פסק-דין בהתדיינות בין הצדדים, כפי שיובהר עוד להלן.

המבקש הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף הן מחמת השתק עילה או מחמת השתק פלוגתא, מכוח פסק הדין שניתן בע"א 1152/05 בין המשיבה ובין המדינה לפיו אושר פסק דינו של כב' השופט ורדי אשר דחה על הסף את התביעה דנן נגד המדינה.

בית משפט קמא (כב' השופטת אביגיל כהן) דחתה את הבקשה ומכאן בקשת הרשות לערער.

2.כפי שעולה מכתב התביעה, המבקש ייצג את המוכר בעסקת רכישת מקרקעין. עוד לפני שנערכה עסקת המכר, פנה מוכר המקרקעין, באמצעות המבקש, לבית המשפט המחוזי בת"א למתן סעד הצהרתי לפיו הוא בעל הזכויות בנכס. ביום 10/3/97 נתן כב' השופט ד"ר קלינג פסק דין הצהרתי כמבוקש, בהעדר התייצבותו של המשיב.

מספר חודשים לאחר כריתת הסכם המכר, ובטרם הושלמה העסקה בין המשיבה לבין המוכר, הגיש בעלים קודם של הנכס, אחד בשם סונדרס, בקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי ובקשה למנוע את השלמת העסקה. בפסק דינו מיום 27/5/99, ביטל כב' השופט קלינג את פסק הדין ההצהרתי, ודחה את התובענה בהמרצת הפתיחה. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דינו של כב' השופט קלינג, נדחה (להלן: "פסק הדין ההצהרתי").

3.המשיבה שילמה את תמורת המכר למוכר, מסרה את החזקה בנכס לסונדרס וטענה כי כספי הרכישה ירדו לטמיון ונגרמו לה נזקים נוספים בסך 250,000 ₪, ומכאן התביעה.

4.בכתב התביעה נטען נגד המבקש, כי הוא נהג ברשלנות מקצועית והפר חובת זהירות מושגית וקונקרטית בעסקת רכישת המקרקעין ממי שלא היו לו כל זכויות באותו נכס והוא אף עתר בשמו של המוכר למתן סעד הצהרתי, למרות שלא היתה קיימת ראיה בכתב לבעלותו בנכס. כן נטען, כי העובדה שהמוכר טוען לזכויות בנכס, מבלי שיש בידו כל מסמך בכתב על כך, היתה צריכה לעורר תמיהות אצל המבקש. עוד נטען כי המבקש לא נהג במהימנות ובזהירות הנדרשת מבעל מקצוע בנסיבות המקרה.

5.המדינה, שהיתה נתבעת מס' 4 בתיק, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. כב' השופט ד"ר ורדי קיבל את בקשתה וערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי על פסק דינו, נדחה (להלן: "פסק הדין בערעור").

בית המשפט שלערעור קבע, כי לא היה במתן פסק הדין ההצהרתי ללא הצגה של מסמך בכתב, כל התרשלות; פסק הדין הינו תוצאה של הפעלת שיקול דעת שיפוטי והוא גם מתיישב עם ההלכה הפסוקה. גם לו היה השופט היושב בדין פוסק בניגוד להלכה הפסוקה, לא היה בכך משום התרשלות "והאבסורד ברור על פניו".

6.בבקשה לדחות התביעה על הסף, טען המבקש בפני בית משפט קמא, כי על אף שביהמ"ש ציין בפסק הדין בערעור, כי סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק המקרקעין") מחייב עריכת מסמך בכתב בעסקת מקרקעין, הרי שהפסיקה ריככה את דרישת הכתב, ומכאן, שלא היתה כל התרשלות במתן פסק הדין ההצהרתי ללא הצגת מסמך כזה.

עוד טען המבקש, כי בפסק הדין בערעור נקבע שהשופט שנתן את פסק הדין ההצהרתי לא התרשל בתפקידו, קל וחומר שאף המבקש לא התרשל בפעולותיו, הן כאשר עתר למתן סעד הצהרתי בשם המוכר והן כאשר העביר, הן לפרקליטי המשיבה והן לבית המשפט, מידע אשר נמסר לו ואשר היה בידו. עוד טען המבקש, כי בית משפט שלערעור קבע כי דרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין ריככה את דרישת הכתב והדברים מובילים לקביעה כי המבקש לא התרשל.

המבקש גם טען, כי מכוח כללי ההדדיות הוא זכאי ליהנות מקביעתו של בית משפט שלערעור כי השופט לא התרשל, מסקנה שיש להפעילה גם לגבי דידו.

7.לעומתו, טענה המשיבה כי עילות התביעה כנגד המבקש הן עילות עצמאיות ובלתי תלויות במעשי השופט היושב בדין. המבקש נתבע בעילות של רשלנות והפר חובת זהירות ונאמנות מצידו, וזאת במנותק ובלא קשר למעשיו של השופט היושב בדין ולא ניתן לגזור גזירה שווה מפסק הדין אשר התייחס למעשיו של השופט שישב בדין ולמעשים המיוחסים למבקש.

8.כאמור, בית משפט קמא דחה את הבקשה.

בית משפט קמא קבע, כי על פי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קיימת לבית המשפט סמכות למחוק או לדחות כל תובענה על הסף, אך הדבר נתון לשיקול דעתו. בית משפט קמא הסתמך לעניין זה על ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פד"י יא 1366 וע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד(4) 646, 478.

בית משפט קמא התייחס לכלל כי מחיקה ודחייה על הסף הם אמצעים חמורים שיש לנקוט בהם רק במקרים קיצוניים ודרסטיים והוא יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני; בצעד קיצוני כזה יש להשתמש רק כאשר כלו כל הקיצין וברור כי התובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו יוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב תביעתו (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פד"י לו(2) 155; ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ פד"י מא(1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פד"י מו(1) 470 ועוד אחרים).

9.בית המשפט קמא התייחס לאמור בכתב התביעה שבפניו, קבע כי עילות התביעה בהן נתבע המבקש הינן שונות מעילות התביעה בגינן נתבעה המדינה. בית משפט קמא הפנה לסעיפים 23(1), 23(2), 24 ו-29 לכתב התביעה המיוחסים למבקש, וסעיפים 30 ו-31 המיוחסים למדינה, ומהם אפשר להסיק את השוני שביניהם.

10.בית משפט קמא עיין גם בפסק הדין של בית משפט השלום בבקשה לדחייה על הסף שהגישה המדינה ובפסק הדין בערעור, וקבע כי השיקולים שנלקחו על ידי בית המשפט שם, שונים מהשיקולים שנבדקים במקרה של טענת רשלנות כנגד עורך דין.